<h1>הגהות שערי דורא סימן ז'</h1>
<h2>דף טז.</h2>
א)צריך אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה ב)יום או לילה פירוש אם דרכה לראות בסוף היום ג)פורש ממנה כל היום שקודם לכן אבל לילה שלפניו מותר ד)ואם בסוף הלילה פורש ממנה כל הלילה שקודם לכן אבל יום שלפניו מותר או איפכא ואם שמשה בשעת וסתה כמזיד דמי ותרוייהו עברו בלאו האיש והאשה משום [ויקרא י"א] לא תטמאו את נפשותיכם אזהרה לישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וצריכין שניהן תשובה כי גם האיש צריך לדקדק אחרי אשתו אם טהורה היא אם לאו הגיע שעת וסתה ולא ראתה ושמרה עונה שלימה טהורה לבעלה מכאן ואילך אינה צריכה בדיקה כשבאה לשמש אבל ה)צריך לשאל סמוך לווסתה כשעברה אם טהורה אם לאו. [שערי דורא הלכ' נדה סימן ז']. א)0אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים זכרים כבני אהרן מתים, שנאמר והזהרתם את בני ישראל מטומאתם וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן. ואמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה הווין לו בנים זכרים, שנאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ריב"ל אומר הווין לו בנים ראויין להוראה שנאמר להבדיל ולהורות, והא דאמר ריב"ל ביבמות פרק הבא על יבמתו כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינה פוקדה נקרא חוטא וחייב לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, ואמר ריב"ל לא נצרכה אלא סמוך לווסתה אומר ר"ת היינו בדברים טובים בלא תשמיש הואיל ורוצה לצאת והאשה משתוקקת עליו כשיצא לדרך כדאיתא בפרק בתרא דעירובין ולא אמרינן שחייב לפקוד אלא כשיצא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה לא, משום דטרוד במצות. א"נ כי היכא דלא ליטרוד עצמו בתשמיש ויבטל מהמצוה ע"כ. אבל לא התיר בתשמיש דהא מן התורה חייב לפרוש לכן יפייסנה בדברי רצויים בלבד כשיוצא לדרך כך פירש ר"ת. אמנם הרא"ש פירש דתשמיש ממש דק"ל וסתות דרבנן וסמוך לוסתות נמי דרבנן וגבי יוצא לדרך אוקמוה רבנן אדאורייתא וזה הדין הוא באשה שיש לה וסתות לימים. אבל אשה שיש לה וסתות לסימנים אחרים כגון שהיא מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה ושיפולי מעיה וכיוצא בהן מותר לשמש עד שתגיע לאותן הסימנין, והוא שתקבענה לאותו הווסת ג"פ עכ"ל ההג"ה סמ"ק. כל הנשים שלנו אף על פי שאין לכולן וסתות דגופה מפהקת או מעטשת או חוששת בפי כריסה או בשיפולי מעיה או שופעת דם טמא מתוך דם טהור או כמין צמרמורת אוחז פירוש חמה, או ראשה ואבריה כבדין עליה כולן צריכות בדיקה בשעת אלו הוסתות, ואם עברו אלו הוסתות ולא בדקו עצמן אע"פ שלאחר שיעור וסת בדקו עצמן ומצאו טהורים טמאה דחזקת אורח בזמנו הוא בא ונפל לארץ ואם בדקו לאחר זמן הוסתות (בתוך שיעור וסת) ומצאו טהור כאילו בדקו בשעת הוסתות ממש דמי וטהורות אם מצאו עצמן טהור, כי כל דין שמחמירין בוסתות דימים למ"ד וסתות דאורייתא אנו מחמירים וסתות דגופיה שאם שוו לקולא לומר שדייה שעתה כדאיתא פרק האשה כ"ש ששוו לחומרא. עכ"ל תרומה סמ"ק. ואפילו לא קבעה וסת ג' פעמים אלא פעם אחת צריך לפרוש עונה. וכתב רשב"א דוקא גדולה. אבל קטנה שלא הגיעו ימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש עונה סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתה ג' פעמים עכ"ל. ב)0 זו היא עונה שאמרו חז"ל כתב הראב"ד אם קבעה וסת לשעות ולא לימים שתמיד היא רואה בשעה אחת אבל לא בימים שווים אינה חוששת אלא שעתה בלבד ולא כל אותה עונה וכתב עוד שהווסת הזה הוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה והביאו ב"י בסי' קפ"ט. ג)0פורש ממנה כל היום כו' וכן פסק בסמ"ג בלאוין סימן קי"א עבר וסת ולא ראתה אסורה לשמש עד שתעבור עונת וסתה כיצד היה דרכה לראות בו' שעות ביום אסורה לשמש מתחלת היום. עברו הו' שעות ביום ולא ראתה אסורה לשמש עד הערב וכן אם דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברו ולא ראתה אסורה לשמש עד שתזרח השמש. כן מוכח שם בעניין שפוסק הלכה כר' יודא עכ"ל. הג"ה מסידור רש"י ז"ל דקבעו ההלכה כר' יודא שאוסר לכל עונת וסתה. ועונה הוא יום או לילה ואותה היום או אותה הלילה שקבע לה וסתה בו בין באמצעיתה בין בסופה פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר ע"כ, וכן עבר זמנה ולא ראתה טהורה לבעלה ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה כלל. כיצד אם היתה רגילה לראות בתחלת היום פורשת מבעלה כל אותו היום ואינה שומרת כל אותה הלילה, ואינה צריכה לשמור סוף היום הסמוך לתחילת הלילה דקסבר ר' יודא תחילת היום וכן כניסת הלילה עכ"ל. אבל בא"ז כתוב פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ"ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו היום והלילה שלפניו, ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל אותה הלילה והיום שלפניו עכ"ל (כתב ב"י בסימן קפ"ד שאין שורש וטעם לדברים אלו שהרי בגמרא משמע כדברי הפוסקים דסגי בפרישת היום ולא בעי לילה שלפניו וכן בלילה לא בעי יום שלפניו. וששאלתם באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנה וסתה לאחר או להקדים ב' או ג' ימים כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת הוסת ב' או ג' ימים, ושלום יצחק בר אברהם הג"ה במיימון פ"ח. אשה שהגיע וסתה ולא בדקה אסורה לבעלה עד שתבדוק, אבל אם היתה נחבאת במחבא מפני פחד ועבר יום וסת ולא בדקה מותרת בלא בדיקה, שפחדה מסלקת את הדמים עכ"ל ההג"ה. פורש ממנה כו' האי פורש, ר"ל מתשמיש אבל שאר קריבות מותר עכ"ל. ד)0אשה שרגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה אי קודם הנץ החמה או לאחר הנץ החמה, יש מחמירין לפרוש כל היום וכל הלילה ויש מקילין שאינה אסורה אלא היום, והראב"ד כתב כדברי המקילין. ואם רגילה לראות ראייה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה איכא מ"ד שאוסר כל היום וכל הלילה דשניהם עונות הוסת הן, ואיכא מ"ד שאינה אסורה אלא הלילה דבתר תחילת הווסת אזלינן, והראב"ד כתב שאינה אסורה אלא בלילה וביום כשיעור שנמשך הראייה בו. ואם וסתה נמשך ב' או ג' ימים כגון ששופעת או מזלפת ב' או ג' ימים כתב ר' זרחיה הלוי שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של וסתה וכיון שעברה עונה הראשונה ולא ראתה מותרת. ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל, יורה דעה סימן קפ"ד. ה)0ודוקא אשה שיש לה וסת לימים לחוד צריך שאלה סמוך לוסתה אבל יש לה וסת לימים ולקפיצה א"צ לשאלה אפילו מיד אחר הוסת אע"ג דאילו היתה רואה בודאי לא היתה יכולה לטבול מאחר שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה ואם שהתה אחר הוסת כדי שתוכל לטבול אפילו בשאר נשים בא עליה ואין צריך לשאול דאימור ודאי טבלה, הג"ה. ואשה ששמשה שלא בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאה דם אינה צריכה כפרה, ואסור לומר לה שהיא צריכה כפרה דא"כ יהא לבו נוקפו ופורש וכל כה"ג אנוסה היא. מהר"ם. וכתב רבינו שמחה שאין האשה צריכה להחמיר על עצמה לבדוק אחר התשמיש. אבל לבדוק לפני התשמיש רשאה כו' וכן מורי רבינו שי' מיחה לאשה שהיתה בודקת תמיד אחר תשמיש שלא היתה לה לעשות עוד ואעפ"י שאין לה ווסת קבוע. וכן כתב רשב"ם בפסקיו דאפילו אם רוצה להחמיר עליה ולבדוק לפני תשמיש ולאחר התשמיש לא שבקינן לה דאם כן יהא לבו נוקפו וכן כתב בעל הרוקח.
<h2>דף סג:</h2>
א)צריך אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה ב)יום או לילה פירוש אם דרכה לראות בסוף היום ג)פורש ממנה כל היום שקודם לכן אבל לילה שלפניו מותר ד)ואם בסוף הלילה פורש ממנה כל הלילה שקודם לכן אבל יום שלפניו מותר או איפכא ואם שמשה בשעת וסתה כמזיד דמי ותרוייהו עברו בלאו האיש והאשה משום [ויקרא י"א] לא תטמאו את נפשותיכם אזהרה לישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וצריכין שניהן תשובה כי גם האיש צריך לדקדק אחרי אשתו אם טהורה היא אם לאו הגיע שעת וסתה ולא ראתה ושמרה עונה שלימה טהורה לבעלה מכאן ואילך אינה צריכה בדיקה כשבאה לשמש אבל ה)צריך לשאל סמוך לווסתה כשעברה אם טהורה אם לאו. [שערי דורא הלכ' נדה סימן ז']. א)0אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים זכרים כבני אהרן מתים, שנאמר והזהרתם את בני ישראל מטומאתם וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן. ואמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לווסתה הווין לו בנים זכרים, שנאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ריב"ל אומר הווין לו בנים ראויין להוראה שנאמר להבדיל ולהורות, והא דאמר ריב"ל ביבמות פרק הבא על יבמתו כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינה פוקדה נקרא חוטא וחייב לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, ואמר ריב"ל לא נצרכה אלא סמוך לווסתה אומר ר"ת היינו בדברים טובים בלא תשמיש הואיל ורוצה לצאת והאשה משתוקקת עליו כשיצא לדרך כדאיתא בפרק בתרא דעירובין ולא אמרינן שחייב לפקוד אלא כשיצא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה לא, משום דטרוד במצות. א"נ כי היכא דלא ליטרוד עצמו בתשמיש ויבטל מהמצוה ע"כ. אבל לא התיר בתשמיש דהא מן התורה חייב לפרוש לכן יפייסנה בדברי רצויים בלבד כשיוצא לדרך כך פירש ר"ת. אמנם הרא"ש פירש דתשמיש ממש דק"ל וסתות דרבנן וסמוך לוסתות נמי דרבנן וגבי יוצא לדרך אוקמוה רבנן אדאורייתא וזה הדין הוא באשה שיש לה וסתות לימים. אבל אשה שיש לה וסתות לסימנים אחרים כגון שהיא מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה ושיפולי מעיה וכיוצא בהן מותר לשמש עד שתגיע לאותן הסימנין, והוא שתקבענה לאותו הווסת ג"פ עכ"ל ההג"ה סמ"ק. כל הנשים שלנו אף על פי שאין לכולן וסתות דגופה מפהקת או מעטשת או חוששת בפי כריסה או בשיפולי מעיה או שופעת דם טמא מתוך דם טהור או כמין צמרמורת אוחז פירוש חמה, או ראשה ואבריה כבדין עליה כולן צריכות בדיקה בשעת אלו הוסתות, ואם עברו אלו הוסתות ולא בדקו עצמן אע"פ שלאחר שיעור וסת בדקו עצמן ומצאו טהורים טמאה דחזקת אורח בזמנו הוא בא ונפל לארץ ואם בדקו לאחר זמן הוסתות (בתוך שיעור וסת) ומצאו טהור כאילו בדקו בשעת הוסתות ממש דמי וטהורות אם מצאו עצמן טהור, כי כל דין שמחמירין בוסתות דימים למ"ד וסתות דאורייתא אנו מחמירים וסתות דגופיה שאם שוו לקולא לומר שדייה שעתה כדאיתא פרק האשה כ"ש ששוו לחומרא. עכ"ל תרומה סמ"ק. ואפילו לא קבעה וסת ג' פעמים אלא פעם אחת צריך לפרוש עונה. וכתב רשב"א דוקא גדולה. אבל קטנה שלא הגיעו ימי הנעורים ולא הביאה סימנים אין צריך לפרוש עונה סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתה ג' פעמים עכ"ל. ב)0 זו היא עונה שאמרו חז"ל כתב הראב"ד אם קבעה וסת לשעות ולא לימים שתמיד היא רואה בשעה אחת אבל לא בימים שווים אינה חוששת אלא שעתה בלבד ולא כל אותה עונה וכתב עוד שהווסת הזה הוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה והביאו ב"י בסי' קפ"ט. ג)0פורש ממנה כל היום כו' וכן פסק בסמ"ג בלאוין סימן קי"א עבר וסת ולא ראתה אסורה לשמש עד שתעבור עונת וסתה כיצד היה דרכה לראות בו' שעות ביום אסורה לשמש מתחלת היום. עברו הו' שעות ביום ולא ראתה אסורה לשמש עד הערב וכן אם דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברו ולא ראתה אסורה לשמש עד שתזרח השמש. כן מוכח שם בעניין שפוסק הלכה כר' יודא עכ"ל. הג"ה מסידור רש"י ז"ל דקבעו ההלכה כר' יודא שאוסר לכל עונת וסתה. ועונה הוא יום או לילה ואותה היום או אותה הלילה שקבע לה וסתה בו בין באמצעיתה בין בסופה פורשת מבעלה ובודקת עצמה תדיר ע"כ, וכן עבר זמנה ולא ראתה טהורה לבעלה ואינה צריכה לשמור יותר מאותה עונה כלל. כיצד אם היתה רגילה לראות בתחלת היום פורשת מבעלה כל אותו היום ואינה שומרת כל אותה הלילה, ואינה צריכה לשמור סוף היום הסמוך לתחילת הלילה דקסבר ר' יודא תחילת היום וכן כניסת הלילה עכ"ל. אבל בא"ז כתוב פורש אדם מאשתו סמוך לוסתה כ"ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו היום והלילה שלפניו, ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל אותה הלילה והיום שלפניו עכ"ל (כתב ב"י בסימן קפ"ד שאין שורש וטעם לדברים אלו שהרי בגמרא משמע כדברי הפוסקים דסגי בפרישת היום ולא בעי לילה שלפניו וכן בלילה לא בעי יום שלפניו. וששאלתם באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנה וסתה לאחר או להקדים ב' או ג' ימים כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת הוסת ב' או ג' ימים, ושלום יצחק בר אברהם הג"ה במיימון פ"ח. אשה שהגיע וסתה ולא בדקה אסורה לבעלה עד שתבדוק, אבל אם היתה נחבאת במחבא מפני פחד ועבר יום וסת ולא בדקה מותרת בלא בדיקה, שפחדה מסלקת את הדמים עכ"ל ההג"ה. פורש ממנה כו' האי פורש, ר"ל מתשמיש אבל שאר קריבות מותר עכ"ל. ד)0אשה שרגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה אי קודם הנץ החמה או לאחר הנץ החמה, יש מחמירין לפרוש כל היום וכל הלילה ויש מקילין שאינה אסורה אלא היום, והראב"ד כתב כדברי המקילין. ואם רגילה לראות ראייה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה איכא מ"ד שאוסר כל היום וכל הלילה דשניהם עונות הוסת הן, ואיכא מ"ד שאינה אסורה אלא הלילה דבתר תחילת הווסת אזלינן, והראב"ד כתב שאינה אסורה אלא בלילה וביום כשיעור שנמשך הראייה בו. ואם וסתה נמשך ב' או ג' ימים כגון ששופעת או מזלפת ב' או ג' ימים כתב ר' זרחיה הלוי שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של וסתה וכיון שעברה עונה הראשונה ולא ראתה מותרת. ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל, יורה דעה סימן קפ"ד. ה)0ודוקא אשה שיש לה וסת לימים לחוד צריך שאלה סמוך לוסתה אבל יש לה וסת לימים ולקפיצה א"צ לשאלה אפילו מיד אחר הוסת אע"ג דאילו היתה רואה בודאי לא היתה יכולה לטבול מאחר שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה ואם שהתה אחר הוסת כדי שתוכל לטבול אפילו בשאר נשים בא עליה ואין צריך לשאול דאימור ודאי טבלה, הג"ה. ואשה ששמשה שלא בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאה דם אינה צריכה כפרה, ואסור לומר לה שהיא צריכה כפרה דא"כ יהא לבו נוקפו ופורש וכל כה"ג אנוסה היא. מהר"ם. וכתב רבינו שמחה שאין האשה צריכה להחמיר על עצמה לבדוק אחר התשמיש. אבל לבדוק לפני התשמיש רשאה כו' וכן מורי רבינו שי' מיחה לאשה שהיתה בודקת תמיד אחר תשמיש שלא היתה לה לעשות עוד ואעפ"י שאין לה ווסת קבוע. וכן כתב רשב"ם בפסקיו דאפילו אם רוצה להחמיר עליה ולבדוק לפני תשמיש ולאחר התשמיש לא שבקינן לה דאם כן יהא לבו נוקפו וכן כתב בעל הרוקח.
